הסיפור שלי עם עלמ"א הוא סיפור אהבה. זהו שיאה של פעילותי בשדה האמנות, שהחלה בשנת 1978, שנת ייסודה של אגודת ידידי הבימה, ונמשכה כארבעה עשורים דרך פעילותי בקש"ת, פרויקט עצמאות ומעורבות וקרן בריטניה–ישראל.

מעורבותי רבת השנים בתחום של גיוס משאבים בנושאי תרבות ואמנות הובילה אותי לתובנה שיש צורך דחוף בפלטפורמה שתחבר בצורה חכמה ומדויקת בין  עולם האמנות התוססת לבין עולם העסקים.

עלמ"א נוסדה כדי להגדיר מחדש את הקשר שבין גופי אמנות לגופים העסקיים התומכים בהם, ולבסס את היחסים שבין עסקים לאמנות על שיתוף פעולה מלא במקום צדקה ופטרונות. מעשה היצירה של עלמ"א התבטא ביצירת הקשר הנכון בין הגוף היוצר לגוף המייצר, לתועלת שני הצדדים ולרווחת הקהילה כולה.

בתקופה של משבר ושל שסע פעור בחברה, השאלות שהדהדו בחלל עשייתה של עלמ"א התייחסו כל העת מצד אחד למקומם ולמחויבותם של עסקים בחברה, ומן הצד האחר – לתפקידה של האמנות ולמידת הכוח שיש בה להשפיע, להטיל ספק, להגיב, להתפתח להשתנות ולשנות. עולם האמנויות התגלה כמאגר בלתי נדלה של רעיונות מקוריים ובלתי שגרתיים, מקור להשראה. ככל שהלכו ורבו שיתופי הפעולה בין עולם העסקים לאמנות, חלחלה ההבנה כי עסקים אינם רק ישויות כלכליות אלא חלק בלתי נפרד מן החברה שבה הם פועלים.

לאורך כל השנים פעלנו חבריי ואני בעלמ"א, מתוך תחושה של אופטימיות ושליחות, למען חיזוקו של הקשר הזה בין שני התחומים ולטיפוחו של דיאלוג פורה לרווחת הקהילה כולה.

פרשתי מפעילותי בעלמ"א לאחר עשור. קשה הייתה עליי הפרידה בעיקר משום שלא הצלחנו למצוא מחליף, וחששתי מאוד לגורלו של הארגון. מסתבר שלארגונים, כמו לחפצים יש זיכרון משל עצמם. תורתה של עלמ"א המשיכה וממשיכה להדהד במרחב האמנותי והעסקי כל העת. אני באופן אישי ממשיכה לייעץ לכל מי שפונה אליי בנושא, עד עצם היום הזה. האמת – לא נפרדתי מעלמ"א מעולם.

​